סיטאר
הסיטאר מורכב מתיבת תהודה עשויה מדלעת, צוואר ארוך עליו קשורים סריגי מתכת הניתנים להזזה, ושני גשרים עליהם נתוחים מיתרי מתכת. הגשר העליון מחזיק שישה או שבעה מיתרים ראשיים, שמשמשים לנגינת המלודיה,ההרמוניה והקצב. הגשר התחתון מחזיק אחד-עשר או שלושה-עשר מיתרים סימפטתיים שרוטטים בהתאם.היום קיימים שני סוגי סיטאר עיקריים. האחד משמש לנגינה בסגנון כלי, בידי אומנים כדוגמת ראווי שנקאר ואחרים. והשני משמש לנגינה בסגנון ווקאלי, בידי אומנים כדוגמת ויליאט וסוג'אט חאן. ויליאט חאן היה זה שעיצב את הכלי והתאים אותו לסגנון הקולי. הכלים נבדלים זה מזה במספר המיתרים ובעוביים, בסגנון הווקאלי, החליף ויליאט חאן את מיתרי הבאס במיתרים הרמוניים על מנת להדגיש את המלודיה. סגנונות הנגינה מובדלים זה מזה במבנה האילתור, בסגנון הקומפוזיציות ובסוג הפריטה, טכניקה ששיכלל ויליאט חאן לכדי שלמות.
כיוון הסיטאר – לפי הכיוון המקובל בסגנון אוסטאד ווילאיאט חאן
לסיטאר יש שתי קבוצות מיתרים עיקריות : המיתרים המלודיים והמיתרים הסימפטתיים.
המיתרים המלודיים המונחים על הגשר העליון מחולקים לפי הסדר הבא (מלמעלה מטה) :
3 מיתרי הרמוניה וקצב – צ'יקארי , מיתר הרמוני – גאנדאהר , מיתר מלודי – סה ומיתר מלודי ראשי – מאדיאם .
קבוצת המיתרים הסימפטתים מכוונים בסדר יורד(מלמעלה מטה) לפי הראגה המנוגנת.
דוגמה לכיוון סיטאר המכוון לתו רה \ D
גשר עליון (מלמעלה מטה):רה \ D אוקטבה גבוהה – צ'יקארי saרה \ D – צ'יקארי sa
לה \ A – pa
פה# \ F# – ga
רה \ D – מלודי sa
סול \ G – מלודי ראשי ma
גשר תחתון מיתרים סימפטתיים (מלמעלה מטה):
פה# \ F# – הרמוני ga באוקטבה גבוהה
מי \ E re באוקטבה גבוהה
רה \ D sa באוקטבה גבוהה
דו# \ C# ni
סי \ B dha
לה \ A pa
סול \ G ma
פה# \ F# ga
מי \ E re
רה \ D sa
דו# \ C# ni
רה \ D sa
נגן הסיטאר האגדי – אוסטאד ויליאט חאן
רודרה וינה
קרויה על שם האל שיווה ("רודרה" – השואג, המיילל). מספרים על האל שיווה שרצה להנציח את יופיה העילאי של אישתו, פרווטי. יום אחד, בעודה ישנה ביער, בנה את הווינה בהשראתה. בהשראת שדיה בנה את תיבות התהודה העגולות והגדולות. בהשראת ידה, שנחה בין שדיה, בנה את הגוף המוארך. בהשראת צמידיה ענד לגוף סריגי מיתרים. כך נולדה הוינה.
האגדה ממחישה את חשיבותה הגדולה של הווינה במסורת המוזיקלית ההודית. כלי שמגשר בין קצוות, בין צלילים נמוכים לגבוהים, בצורה יוצאת דופן, שכן אין בו אפילו משטח שטוח אחד להחזר קול. הנגן והמאזין חשים כאילו הצליל נובע מבפנים, שקט אבל רב עוצמה.
תהליך הלמידה על הרודרה-וינה ארוך ומפרך. עד לאחרונה נשמר בתוך המשפחה והועבר מאב לבן. בהודו ובעולם קימים כיום מעט מאוד נגני רודרה-וינה. הנגנים המובילים בתחום הם אסד עלי חאן (במסורת קירנה גהראנה) ובהאודין דאגר (במסורת דאגר גהראנה). מעט מאוד נגנים אחרים מופיעים או מקליטים, ביניהם שמשודין פרידי דסיי (במסורת קירנה גהראנה-מאזור אינדור מרכז הודו).
הרודרה-וינה בנויה משתי תיבות תהודה עשויות דלעת, גוף מעץ (לרוב טיק) ושלושה גשרים לאורך הגוף שמחזיקים שניים או שלושה מיתרי קצב (צ'יקארי), ארבעה מיתרי מלודיה ומיתר הרמוני (לראג'). כיום קיימים שני סוגים של רודרה-וינה. הסגנון העתיק – וינה קלה וקטנה שסריגיה מוצמדים בעזרת דונג. והסוג השני, פרי פיתוחו של זיה מוהיאודין דאגר – וינה גדולה וכבדה יותר, בעלת סריגים הניתנים להזזה. פיתוח זה נועד להתאים את הכלי לסגנונה היחודי של מסורת משפחת דגאר.