ראגה

המילה ראגה נגזרת מהמילה בשפת הסנסקריט העתיקה ranj –זו הצובעת את הנשמה. במסורת ההודית לכל שעה ביום יש את הראגה המשויכת לה כמו כן יש ראגות המשויכות לעונות השונות. מסופר על מוסיקאי אגדי בשם מיאן טאנסן, שהתבקש על ידי המלך לשיר את ראגה דיפאק, ראגה המיצגת את אלמנט האש . תחילה טאנסן סירב אך לאחר זמן מה נענה ,בעודו שר החלו להידלק נרות הארמון מעצמם ועם ההתפתחות של הראגה החלו נשרפים חלקים שלמים מהארמון . סיפורים שונים יש על ראגה מאג הקשורה לאלמנט המים ומסופר שאמן טוב יכול להוריד בעזרתה גשם .

מבחינה מוסיקלית הראגה היא סולם העולה בדרך מסוימת (ארוהי) ויורד באותה הדרך או בדרך קצת שונה(אוורוהי). ישנם תווים דומיננטיים יותר(וואדי) וישנם תווים דומיננטיים פחות (סאמוואדי) בנוסף ישנם מהלכים אופיניים (פאקארד) המשתנים בין ראגה לראגה.בהחלט ישנם ראגות שונות עם אותו הסולם אך עם מהלכים שונים. ההבדלים בין ראגה אחת לשניה מבחינה טכנית יכולים לעמוד רק על דרך הצגת תו מסוים בראגה. על דקויות אלו ואחרות שוקדים במסורת הלימוד ההודית – גורו שישייה פרמפארה – החניכה הישירה ממורה לתלמיד.

המורה בנוסף לחוקיות וההיבטים הטכניים בראגה מעביר אל התלמיד את הרגש הצרוף שבה (ראס).
הנגינה או השירה פותחת באלאפ, אלתור חפשי חסר מקצב שנע ומתפתח מצליל לצליל, האלאפ מזמין ומתאר את הראגה. לאחר מכן באים ג'ור, אלתור בעזרת מפעם קבוע, ואחריו ג'הלה, אלתור קצבי מהיר יותר.
בתום ההכרות עם הראגה, מצטרף התוף (טאבלה בקאיאל, פקהווג' בדהרופד) לנגינת שיר מולחן. הנגינה או השירה מבוצעות לקצב מחזור פעמות (טאלה). בסגנון הדהרופד מקובל לשיר ולנגן ברודרה-וינה. בסגנון הקאיאל שרים ומנגנים בסיטאר, חליל (בנסורי), סארנגי ובמגוון כלים אחרים.

דהרופד

השירה שהתפתחה לדהרופד מושרת בארבעה חלקים – אלאפ, ג'ור, ג'הלה ומנגינה מולחנת (גאט). כל חלק מתחלק לארבעה שלבים – סטהיי, אנטרה, אבוג וסנצ'רי. שלבים אלה משכללים ומרחיבים את האילתור, ובאותו זמן גם מציגים בצורה סיסטמטית את הראגה המושרת וחושפים את מהותה. בנוסף לחמישה-עשר התווים העיקריים, מושם דגש רב על המרווחים המיקרו-טונליים. השירים המולחנים, שירי הלל לאלים שיווה, גנשה וסרסווטי, מבוססים על הראגה ומושרים לרוב בשפת בראג' (שפה ספרותית שקדמה להינדי המודרנית).

סגנון הדהרופד מתחלק לארבע מסורות (גהראנה). כל אחת מהמסורות עוברת בצורה מסורתית, ממורה לתלמיד, באופן המשמר את הסגנון, אך מאפשר גם לכל דור חדש לתת אינטרפרטציה חדשה משלו. בצורה זו ממשיכה לחיות ולהתפתח מסורת הדהרופד גם בימינו אנו.

קהיאל

הסגנון הפופולארי יותר במוסיקה ההודית הקלאסית כיום הוא הקהיאל (בפירוש חופשי – דמיון). סגנון זה התפתח כתחלופה קלילה יותר לסגנון הדהרופאד בחצרות המלוכה מהמאה ה -17 . בסגנון הקהיאל מקובל להתחיל את הראגה באלאפ קצר הממשיך לקומפוזיציה איטית(בארה קאיאל) ולאחר מכן קומפוזיציה מהירה(צ'וטה קהיאל) . בקהיאל כמו בדהרופאד הלחנים קצרים ועיקר היצירה הינו אילתור .

את הקומפוזיציה בסגנון זה מלווים תופי הטאבלה והמקצבים השכיחים ביותר הם 16,12,10 פעימות.

טודי

סראנג

ואסנט