קרויה על שם האל שיווה ("רודרה" – השואג, המיילל). מספרים על האל שיווה שרצה להנציח את יופיה העילאי של אישתו, פרווטי. יום אחד, בעודה ישנה ביער, בנה את הווינה בהשראתה. בהשראת שדיה בנה את תיבות התהודה העגולות והגדולות. בהשראת ידה, שנחה בין שדיה, בנה את הגוף המוארך. בהשראת צמידיה ענד לגוף סריגי מיתרים. כך נולדה הוינה.
האגדה ממחישה את חשיבותה הגדולה של הווינה במסורת המוזיקלית ההודית. כלי שמגשר בין קצוות, בין צלילים נמוכים לגבוהים, בצורה יוצאת דופן, שכן אין בו אפילו משטח שטוח אחד להחזר קול. הנגן והמאזין חשים כאילו הצליל נובע מבפנים, שקט אבל רב עוצמה.
תהליך הלמידה על הרודרה-וינה ארוך ומפרך. עד לאחרונה נשמר בתוך המשפחה והועבר מאב לבן. בהודו ובעולם קימים כיום מעט מאוד נגני רודרה-וינה. הנגנים המובילים בתחום הם אסד עלי חאן (במסורת קירנה גהראנה) ובהאודין דאגר (במסורת דאגר גהראנה). מעט מאוד נגנים אחרים מופיעים או מקליטים, ביניהם שמשודין פרידי דסיי (במסורת קירנה גהראנה-מאזור אינדור מרכז הודו).
הרודרה-וינה בנויה משתי תיבות תהודה עשויות דלעת, גוף מעץ (לרוב טיק) ושלושה גשרים לאורך הגוף שמחזיקים שניים או שלושה מיתרי קצב (צ'יקארי), ארבעה מיתרי מלודיה ומיתר הרמוני (לראג'). כיום קיימים שני סוגים של רודרה-וינה. הסגנון העתיק – וינה קלה וקטנה שסריגיה מוצמדים בעזרת דונג. והסוג השני, פרי פיתוחו של זיה מוהיאודין דאגר – וינה גדולה וכבדה יותר, בעלת סריגים הניתנים להזזה. פיתוח זה נועד להתאים את הכלי לסגנונה היחודי של מסורת משפחת דגאר.