אפשר לומר שהכל התחיל בנגינה על גיטרה, בגיל 12. או אולי, בתום השירות הצבאי, בנסיעה עם תרמיל על הגב להודו הרחוקה. מישהו ברחוב הקשיב לנגינת חליל הודי, הוא לא ידע שדודו גם מקשיב, ושחייו ישתנו עקב כך. היה זה המקרה הראשון בשרשת ארוכה של חסדי מקריות שמאוחדים רק בנחישות ובהתמדה. כי שוב, כאילו במקרה, בקעו מהרחוב צלילי נגינת מיתר קסומים ומשכו אותו אליהם. הוא ניסה לברר, לגלות שמות, כלים, מקומות לימוד, נקודות חיבור. שני שמות עלו ובאו: ויליאט חאן, זיה מוהיאודין דאגר, שני נגנים גדולים, אגדתיים. אבל איך מגיעים אליהם?
הודו הגדולה והסבוכה התפתלה סביבו, היא הרימה אותו בסחרוריה הקדחתניים והניחה אותו בוורנאסי, על גדות נהר הגנגה הקדוש. העיר העתיקה סיפקה בסיס להכרות ראשונית עם עולם כלי המיתר והמוזיקה הקלאסית ההודים. הוא למד סיטאר ממורה בשם ברנט, חקר, התאמן, והמשיך לדלהי, עיר הבירה, כדי ללמוד לנגן על רודרה-וינה, כלי מיתר עתיק, נדיר, קשה לנגינה. הנגן שמשודין פארידי פתח בפניו דלת לעולמה המיוחד, כמו גם לעולם יחסי המורה-תלמיד (גורו-שישיה-פארמפרה) שזר כל כך למי שאינו הודי. הוא התרכז בלימודיו, רחוק מבית ומחברים. המיתרים חרצו ערוצים עמוקים באצבעותיו. בתום שנתיים של לימוד, זכה לפגוש, בברכת המקרה, את בהאודין דאגר, בנו של גדול נגני הרודרה-וינה בהודו, זיה מוהיאודין דאגר המנוח. בשנת 1998 החל ללמוד אצלו. בתום ארבע שנות לימוד מפרכות, פגש גם את סוג'אט חאן, בנו של נגן הסיטאר האגדי ויליאט חאן והזמין אותו להופיע בישראל. סוג'אט פרש עליו את חסותו, ותחת מלגה מיוחדת מטעם ממשלת הודו, לימד אותו את רזי הסיטאר והנגינה עליו.
כיום, לאחר יותר מעשר שנות לימוד בהודו, מתגורר דודו בישראל מלמד ומורה לסיטאר ולוינה ומפליא בנגינתם. מוריו באים מדי פעם לבקרו ולהופיע.
